עולם הראסטות – עולם של אמיצים ומעזים
מאז ומעולם שימש שיער כסמל לזהות אישית אבל ראסטות בהחלט מככבות בראש הרשימה הזאת. ראסטות הן מעבר לסתם סגנון או סטייל, זו גישה לחיים, סגנון חיים, תשוקה מעוררת השראה. יצאנו לחקור, למה בשנים האחרונות הפכו הראסטות לפופולריות מתמיד ואיזה סיפור הן מספרות?
שיער תמיד היה משהו שהוסיף לתחושת העצמי ולדימוי שאנחנו מנסים להקרין.
בחלק מהתרבויות בעולם הוא גם קשור לדת כמו הסיקים, היהודים החרדים, הנזירים הבודהיסטים – הרבה פעמים ממש נצליח לזהות אותם בגלל השיער שלהם (או היעדרו).
אבל ראסטות לא נוגעות רק לדת או לצו האופנה ואם נתייחס אליהן כאל משהו אופנתי בלבד, סביר להניח שממש נכעיס לא מעט מהראסטפארים שסביבנו. כמעט כל אחד שנושא על ראשו ראסטות יגיד לכם שזו גישה שלמה לחיים, מנטליות אחרת של ראסטפארי שכמעט וזורמת לו בדם.
ראסטות זוהי דרך חיים.
סגנון השיער הזה מזוהה כמעט באופן ישיר לקהילות אפריקאיות ברחבי העולם ואי אפשר לזלזל בקשר הזה, יש משהו שמשדר כוח אפריקאי בראסטות כמעט כמו תסרוקת האפרו הידועה. ראסטות הן גם משהו לדבר עליו, הראסטפארים בינינו בטוח יגידו שהשיער שלהם כמעט תמיד פותח שיחה עם שאלות כמו “כמה זמן יש לך ראסטות? חופפים אותן?” ואפילו שאלות כמו “תגיד אחי, מתי היית בהודו?”.
התסרוקת הזו מסמלת כל כך הרבה דברים לאנשים שונים ובימינו, אפריקאי מג’מייקה לא בהכרח יעטה ראסטות לראשו יותר מהשכן התל אביבי שלך.
אז למה הראסטות מסמלות כל כך הרבה דברים שונים ומאיפה בכלל הם הגיעו?
תנועת הראסטאפארי התחילה בג’מייקה בשנות השלושים בהשראת איש החזון, מרקוס גארווי, שחרט את רעיון הגאווה השחורה על דגלה של תנועת החזרה לאפריקה. הרסטאפריאניזם כדת לוקח גם היבטים מהתנ”ך אבל בעיקר מתייחס לנסיך ראס טאפרי, שהוא הקיסר היילה סלסי, מלך אתיופיה משנת 1930.
בימיו הראשונים כקיסר, ראס חיפש משמעות בברית הישנה ומצא את הקטע הבא מספר במדבר: “כל ימי נזרו לא יעבור שום סכין גילוח מעל ראשו עד אשר יתקיים יום קדושתו לה’ הוא יהיה קדוש, וייתן לשיער ראשו לצמוח”.
וכך, אימץ ראס את הראסטות כמסורת התנועה מה שהתאים גם לדמותו של הראסטאפרי: להשאיר את השיער לצמוח באופן טבעי, בלי לחתוך, לסרק או לעצב שהוא ביטוי נוסף לאמונה בחיים בצורה טבעית ככל האפשר. זו גם הסיבה שלרוב הראסטפרים הגברים יש גם זקן. ראסטות הן לא רק דרך לראות יופי דרך עיניים שחורות, אלא היכולת להיות גבר או אישה אפריקאים גאים שנותנים כבוד לאמא אדמה.
עם התפתחותה של תנועת החזרה לאפריקה רצו הג’מייקנים לייצג את עצמם כשונים מהאירופאים אז הם קיבלו צורה פיזית שמייצגת את זהותם עם אפריקה.
ישנן דוגמאות רבות לכך שראסטות הן חלק אינטגרלי מהתרבות האפריקאית: כמרים באתיופיה היו מגדלים ראסטות במשך מאות שנים, שבטי הימבה של נמיביה ואנגולה, הסמבורו והמאסי של קניה, איבו של ניגריה ורבים אחרים.
בוב מארלי כדובר התנועה הראסטפארית.
כאשר רגאיי בכלל, ובוב מארלי והוויילרים בפרט, יצאו מג’מייקה למקומות אחרים בעולם, הראסטות הגיעו ויצאו יחד איתם. בוב מארלי הפך את הראסטות לתנועה עולמית והציג אותן באמצעות שירים שהעבירו מסרים של תנועת הראסטפארי.
יציאת האלבום Natty Dread הפכה את No Woman No Cry ללהיט ענק בבריטניה בשנת 1975 ולאט לאט, הפך מראה הראסטות לפופולארי בקרב צעירים בריטים. זה היה מגניב ונתן לדור הצעיר של אז דרך שונה להסתכל על החיים.
עד אז הנוכחות הראסטאפארית בבריטניה כמעט ולא הורגשה אבל ההתפתחות הזו נתנה לבריטים האפריקאים עם מה להזדהות וכך, נראו תורים ארוכים ברחבי לונדון של חבר’ה צעירים שמחכים לעשות ראסטות. זה היה כמעט כאילו, אם לא היו לך ראסטות, לא יכולת להשיג חברה.
ראסטות הפכו לביטוי חיצוני של מרד וכצפוי נתקלו לובשי הראסטות בעוינות. בתי ספר סירבו ללמד ילדים עם ראסטות ואסירים בכלא הורידו את הראסטות שלהם. בעלי ראסטות נחשבו למובטלים.
ואיך זה המשיך להתפתח בבריטניה?
בערך באותה תקופה מספרה שאפתנית בשם סיימון פורבס פתחה סלון בקנסינגטון, לונדון.
“חיפשתי נואשות משהו יצירתי אחר, עבור מדיום אחר. התחלנו להתנסות בשיער דמוי ברבי ושיער שנועד להכין תוספות לשיער אפרו. אז מצאתי את הרעיון של ראסטות ותוספות לשיער” אמר פורבס, “היופי של נעילת ראסטות הוא שאתה יכול ליצור איתו את הפרטים, ראשים יכולים להיראות עוצמתיים, אבל גם ידידותיים, הם דומים לכרית.”
האידיאולוגיה שמאחורי הראסטות שפורבס יצר לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מזו של תנועת הראסטאפרי. הראוותנות של פורבס לא היתה קשורה בכלל לאחדות עם הטבע והראסטות היו מלאכותיות במכוון. אבל בין אם היית גבר אפריקאי צעיר שיש לו ראסטות כדי להראות את הזיקה שלך לאפריקה, או כוכב פופ לבן שיש לו ראסטות כדי לחגוג את המיניות שלו, ראסטות היו הצהרה.
באותה תקופה ובגלל ההתפתחות של פורבס, פותחת סינתיה מקדונלד את Back To Eden בדרום לונדון בשנת 1986, הסלון הראשון של בריטניה המתמחה בראסטות ושיער טבעי. “הקמתי את החנות לקהילת הראסטות בתקופה בה היינו מוקצים מהחברה”, היא אומרת. “אנשים חשבו שראסטפארים היו מפחידים וראסטות היו מגעילות. הסלון הראה לאנשים שאנחנו שוטפים את השיער שלנו, שאנחנו מטופחים. רציתי שהסלון יהיה כמו בית של מישהו, איפה שאתה יכול להירגע ולדעת שלא יתייחסו אליך רע כי אתה ראסטה”.
בריטים שחורים צעירים המציאו שוב את הראסטות אך הפעם הם היו יותר מטופחים ולאט לאט, ראסטות הפכו למיינסטרים.
ומה לובשי ראסטות מבוגרים אומרים על הסגנון הזה?
קרול טולוקס – אוצרת תערוכות על מורשת ותרבות שחורה:
“ראסטות עובדות בשבילי ברמות שונות. זה נשמע ילדותי, אבל זה סוג של שחרור, דרך להשמיע הצהרה – ‘זה אני. מה שאתה רואה זה מה שאתה לקבל.'”
ג’סיקה אדוארדס – מרצה באוניברסיטה לתקשורת, לימודי תרבות ופילוסופיית עיצוב:
“הראסטות שלי נותנות לי מידה של ביטחון, אני מרימה את הראש. הם חלק משמעותי באישיות שלי וזה הרבה יותר מאשר משהו אופנתי ואסתטי, מדובר בפילוסופיה ובדרך בה אני רוצה לחיות את חיי.
ג’אן בלייק – סופר:
“הראסטות שלי הן לא ראסטות דתיות, אבל הן מייצגות חופש. כל כך הרבה נשים שחורות מבלות כל כך הרבה זמן בניסיון לגרום לעצמן להראות יפה מנקודת מבט אירופאית. הראסטות שלי הן שחרור מזה וממה שאינו מקובל. הם ביטוי למי שאני, מהקצה של שערותי ועד קצות אצבעותי.”
דורותיאה סמארט – משוררת בריטית שכותבת לא מעט על נשים עם ראסטות ותחושת הכוח שיש בהן.
אחרי 18 שנים עם ראסטות הורידה אותן ואמרה:
“פיזית ורוחנית היה לי הרבה מהעבר שלי על הראש. הייתי צריכה לנקות את זה. הראסטות שלי היו הצהרה על אבותי ומורשתי, הצהרה של גאווה ובעלות, תחושה של לדעת מהיכן הגעתי”.
ואז, ראסטות יוצאות מהמעגלים האפריקאים ומתרחבות למעגלים נוספים.
באמצע סוף שנות התשעים, ראסטות נקשרו לאידיאולוגיה נוספת – דור חדש של ילדים לבנים התחיל ללבוש ראסטות כסמל לדעות האנטי-ממסדיות שלהם. הראסטות, בעידן ההוא, היו חשובות לא פחות מתזונה צמחונית ונסיעות לגואה. שוב, ראסטות היו סמל כלפי חוץ של הדעות, האמונות ואורח החיים שלהם והם עדיין היו ביטוי חזק מאוד למרד.
וכמו שקורה לעתים קרובות, המראה של תרבות הנגד החל לגלוש לזרם המרכזי כך שרואים יותר ויותר אנשים לבנים עם ראסטות. עד היום וברחבי העולם כולו.
“יש אחריות שמגיעה עם ראסטות – לתסרוקת ולעצמי ולכל ראסטפארי שם בחוץ.
זה אולי רק השיער שלי, אבל זה מסמל משהו. “
ואתם? ספרו לנו מה הראסטות שלכם מסמלות בשבילכם?
